פסק-דין בתיק ע"פ 8711/09

השופט  י' דנציגר:

1.        המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] וביום 18.10.2009 הושתו עליו 33 חודשי מאסר בפועל (בניכוי הימים בהם שהה במעצר) ושנתיים מאסר על תנאי, לבל יורשע בתוך שלוש שנים בעבירת אלימות מסוג פשע. הערעור שלפנינו מופנה הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש.

2.        כנגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 10.12.2007 בשעות הערב עבר המתלונן, שהינו בן דודו של המערער מצד אימו, בכביש ליד ביתו וחנותו של המערער שבכפר עראבה. בעת שעבר המתלונן במקום, החל המערער לקלל את המתלונן. בתגובה ניגש המתלונן למערער בכדי לברר את פשר הדברים. משהתקרב המתלונן למערער, שלף המערער בפתאומיות סכין ודקר את המתלונן בגבו התחתון במותן השמאלית. כתוצאה מהדקירה המתלונן הובהל לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי, שם אובחן כסובל מחתך במותן שמאל וקרע בכליה השמאלית. המתלונן נותח ואושפז בבית החולים במשך שמונה ימים.

3.        גם בחקירותיו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט הודה המערער כי דקר את המתלונן אולם טען כי עשה זאת בכדי להגן על עצמו, כאשר לדבריו המתלונן הגיע אל חנות הירקות בה הוא שהה באותה העת והחל להכותו. לטענת המערער, מאחר שהמתלונן היכה אותו הוא לקח סכין, שהיתה בחנות ואשר משמשת לחיתוך ירקות, ודקר את המתלונן. המערער טען כי השתמש בסכין מכיוון שלמתלונן "יש גוף ענק" ולא היתה לו אפשרות להגן על עצמו, אלא בדרך זו. המערער טען עוד כי המתלונן לא הגיע במקרה למקום האירוע, אלא הגיע במכוון בכדי להרגו וסיפר כי יום קודם לאירוע הגיע המתלונן, יחד עם שישה אנשים נוספים, לאותו המקום, אולם הוא הצליח לברוח מהם. המערער טען כי הרקע למעשים אלו הינו סכסוך רב שנים בין אביו של המערער לבין אמו ומשפחתה, סכסוך אשר בגינו הוגשו עשרות תלונות למשטרה.

4.        המתלונן טען מנגד כי ביום האירוע הוא הלך להביא לאמו תרופות מבית המרקחת. בדרכו חזרה מבית המרקחת הוא נסע בכביש העובר ליד ביתו של המערער. לדבריו, במהלך הנסיעה הוא ראה את המערער עומד על הכביש ליד חנות הירקות וכשהוא חלף בסמוך אליו הוא שמע כי הוא מקלל אותו. המתלונן טען כי הוא שמע את המערער מכיוון שנסע עם חלון פתוח ועישן סיגריה. לטענתו, הוא הופתע מאוד כששמע שהמערער מקלל אותו מכיוון "שאין שום דבר בינינו" ולכן הוא עצר את הרכב בצד, ירד מהאוטו והלך לכיוון המערער ועוד לפני שהספיק לדבר איתו, האחרון שלף סכין ביד ימין ודקר אותו במותנו. המתלונן הכחיש בעדותו את גרסת המערער לפיה הוא היכה את המערער ולכן זה היה חייב לדקור אותו כדי להגן על עצמו. כן טען המתלונן כי הוא מעולם לא רב עם המערער וכי הוא אינו יודע מדוע הוא דקר אותו. המתלונן הכחיש את טענת המערער באשר לאירועים יום קודם לדקירה וטען כי הוא כלל לא ראה את המערער ביום זה. כן הכחיש המערער את הטענה לפיה משפחתו מסוכסכת עם משפחתו של המערער.

5.        בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער באשר לסייג ההגנה העצמית העומד לזכותו וקבע כי יש להרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו במסגרת כתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של המתלונן כעדות מהימנה, בקובעו:

"התרשמתי שדברי המתלונן הם אמת. מאופן עדותו, הקול השקט שבו העיד, והרושם הכללי שעשה עליי בעת עדותו, לא התרשמתי כי מדובר באדם אלים כפי שהמתלונן הוצג על ידי [המערער] ואביו" (סעיף 10ז להכרעת הדין).

           בהמשך דחה בית המשפט המחוזי את גרסתו של המערער לפיה המתלונן תקף אותו עובר לדקירה. כן נדחתה טענתו של המערער לפיה הוא שרט את המתלונן ונקבע כי מחומר הראיות "עולה בבירור כי מדובר בדקירה שגרמה לקרע בכליה והצריכה את אישפוזו של המתלונן בבית החולים למשך 8 ימים" (סעיף 7ו להכרעת הדין).

           בית המשפט המחוזי ציין כי גם אם תתקבל טענת המערער לפיה הוא הותקף על ידי המתלונן עובר לדקירה, עדיין לא תעמוד לזכותו טענת ההגנה העצמית זאת מכיוון שלא מתקיימים היסודות הדרושים להוכחת סייג זה. לפי בית המשפט המחוזי, מאחר שגם לשיטתו של המערער המתלונן היכה אותו באמצעות ידיו בלבד, דקירת המתלונן בסכין אינה יכולה להיחשב כתגובה סבירה. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה היה באפשרותו של המערער לזעוק לעזרה או לרוץ לחנות של בני משפחתו הממוקמת בסמוך ולבקש מהם עזרה, זאת על אחת כמה וכמה לאחר שהמערער אישר בעדותו כי היה שלב במהלך התקיפה בו הוא התרחק מן המתלונן למרחק של כ"חצי מטר, מטר". עוד נקבע כי דרישת המיידיות אף היא אינה מתקיימת במקרה דנן, וזאת גם אם תתקבל גרסת המערער לפיה קיים סכסוך בין המשפחות וגם אם אכן יום קודם לדקירה הגיעו המתלונן וחבריו ואיימו על המערער שיהרגוהו.

6.        טרם גזר הדין הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער ממנו עלה כי המערער לוקח אחריות על מעשיו, אולם חוזר על טענתו לפיה אלו נבעו מהגנה עצמית. שירות המבחן התרשם כי המערער סובל ממצוקה רגשית, בין היתר בשל גירושי הוריו, אולם ציין כי מדובר באדם רציני שמתאים להשתתף בהליך טיפולי. שירות המבחן המליץ לפיכך להטיל על המערער צו מבחן למשך שנתיים וכן המליץ לשקול הטלת עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות.

           במסגרת הטיעונים לעונש ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי לגזור על המערער מאסר בפועל לתקופה ממושכת בנוסף למאסר על תנאי. המאשימה טענה כי המלצותיו של שירות המבחן הינן מקלות באופן יוצא דופן, ולא נותנות משקל לעבירה החמורה אותה ביצע המערער. כן ציינה המאשימה כי למערער תיק קודם שהסתיים ללא הרשעה בגין עבירת תקיפה וכי במסגרת הליך זה חתם המערער על התחייבות בסך 1,500 ש"ח להימנע מעבירה. המערער טען מנגד כי יש להתחשב בכך שהמתלונן הוא שהגיע למקום עבודתו. עוד ציין המערער את נסיבותיו האישיות, את גילו הצעיר, ואת העובדה שבמהלך רוב ההליך המשפטי הוא היה נתון במעצר בית.

           במסגרת גזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירה שביצע המערער ועל השימוש בסכין, שהפך "למכת מדינה". בית המשפט התייחס להמלצת שירות המבחן, אולם קבע כי לצד  האינטרס של המערער יש ליתן מקום גם לאינטרס הציבורי. נוכח דברים אלו גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים שפורטו לעיל.

7.        מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו טוען המערער  - באמצעות באת כוחו, עו"ד שושנה אטד - כי בית המשפט המחוזי לא דן בשאלה האם התקיימו יסודות העבירה, אלא אך בשאלה האם חל בנסיבות המקרה סייג ההגנה העצמית. לדבריו, לא עמדו ראיות בפני בית המשפט המחוזי המוכיחות את התקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש בכדי להרשיעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולפיכך יש לזכותו. לטענת המערער, באם לא תתקבל טענה זו יש לקבוע כי התקיימו בנסיבות המקרה דנן יסודותיו של סייג ההגנה העצמית.

           המערער טוען עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם מעובדות מסוימות שעמדו לנגד עיניו עת הגיע להכרעתו. לטענתו, בחינה של אותן ראיות מובילה למסקנה הפוכה מהמסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. לטענת המערער ישנן סתירות רבות בין עדותו של המתלונן בבית המשפט לבין הודעתו במשטרה, סתירות אשר לא ניתנה להן כל התייחסות במסגרת הכרעת הדין. עוד נטען כי גרסתו של המתלונן לוקה, לא אחת, בחוסר סבירות, כאשר המערער מתייחס בעיקר לטענת המתלונן לפיה אין כל רקע מקדים לדקירה. לטענת המערער, אם דברים אלו נכונים אין אפשרות להסביר את גרסת המתלונן לפיה המערער קילל אותו ולאחר מכן דקר אותו. עוד טוען המערער כי במהלך הדיונים הוכח כי הדרך הסבירה ביותר בה צריך היה לנסוע המתלונן אינה עוברת כלל בסמוך למקום בו אירעה הדקירה, ולמרות זאת בית המשפט לא תהה מדוע בחר המתלונן בדרך זו.

           לחלופין מופנה ערעורו של המערער כנגד גזר הדין. לדבריו יש להתחשב בנסיבות המקרה, בהן המתלונן הוא שהגיע אל חנותו ותקף אותו, ולא לראות את המקרה דנן כמקרה המשתייך למקרי "הסכינאות", אשר הוגדרו על ידי בית המשפט כמכת מדינה. לטענת המערער, יש להתחשב בעובדה שהוא לא נשא סכין על גופו, אלא השתמש בסכין לקילוף ירקות שהיתה בחנותו, ולפיכך אין לקבוע כי הוא רואה בסכין כאמצעי לפתרון בעיות. עוד טוען המערער כי היה על בית המשפט לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינו וכן לדבריו העונש שנגזר עליו הינו חמור וקשה בהשוואה למקרים אחרים בהם הורשעו נאשמים באותה עבירה ממש.

דיון והכרעה

8.         לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, קראתי בעיון את פרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, על שני רכיביו. 

ערעור על הכרעת הדין

אי התערבות בממצאים עובדתיים